בן פסח-יהודה (הכהן) ואסתר. נולד ביום כ"ז בטבת תרפ"ג (15.1.1923) בוארשה שבפולין. עלה ארצה בשנת 1933. למד בבית- הספר היסודי 'יבנה' שבחיפה וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון הדתי 'ישיבת תפארת' שבעיר. כשהיה בן 14 הצטרף לארגון אצ"ל, וכאיש-מחתרת לחם נגד הבריטים בארץ ובחוץ-לארץ. כעבור זמן התגייס לבריגדה ולחם באירופה נגד הנאצים. אריה אף עסק בהבאת עולים לארץ ולצורך תפקיד זה הוסוה בשמות בדויים - 'קניש', 'רוזנבלום' - ונאלץ לחזור לארץ כעולה חדש מחשש רדיפות האנגלים אחריו. במסגרת שירות-המילואים שלו לחם אריה בכל מלחמות-ישראל כקצין בחיל-התותחנים, וכעבור שנים, כשהצטרף לצבא-הקבע, המשיך ליטול חלק פעיל במערכות-ישראל בתפקידיו השונים.

אריה התגייס לצבא-הקבע בדצמבר 1967 והתנדב לשרת בחיל-ההספקה בתפקיד של סגן- מפקד-מרכז-הספקה בסיני. מספר ראש-אג"א דאז - האלוף יוחנן גור: "הימים היו ימי ההתארגנות בסיני, המצרים פתחו במלחמת-ההתשה והתברר לנו כי יש להחזיק בסיני כוחות גדולים עם גיבוי לוגיסטי. במרכז סיני התארגן מרכז-הספקה, ואריה הצטרף לבוניו תוך שהוא מביא עמו את ניסיונו האזרחי הרב. עבד באותה עת ימים ולילות; ביום תכנן ודרבן את מלאכת ההקמה והעשייה ובלילות דאג להעמסתן של שיירות התחמושת לארטילריה ודחיפתן לקו האש. שבועות וחודשים לא התפנה לעלות צפונה ולהיות עם משפחתו. תמיד מצא זמן לטפל בבעיותיהם של חייליו והיה להם לאב. במלחמת יום- הכיפורים עמד במרכז ההספקה בסיני בנטל אדיר, תחילה בשלב הבלימה ולאחר-מכן בשלב הצליחה והמעבר לצדה המערבי של תעלת-סואץ. אריה עזב את מרחב-סיני בשנת 1974, כשנדרש לארגן מחדש מרכז-הספקה בדרומה של הארץ. את תפקידו החדש מילא בהתלהבות וביזמה, המאפיינים אותו כל-כך". במשך שירותו הצבאי הממושך הגה אריה כמה רעיונות והצעות לייעול, לשיפור ולחיסכון. אחדות מהצעותיו זכו להערכה רבה וזיכו אותו בתעודות ובפרסים.

על-אף העומס הרב בעבודה השתדל אריה לשמוע על קשר הדוק עם אשתו, שנישא לה בשנת 1955, ועם שתי בנותיו - דורית וענת. הוא היה בעל נאמן ואב מסור וחם לבנותיו, אבל לא תמיד מצא זמן מספיק להקדיש להן. בראש מעייניו היו המדינה והצבא והוא הקדיש את כל זמנו ומרצו לתפקידיו הצבאיים. אריה נודע כאדם חם-לב, המוכן לעזור לכל-אחד. הוא תרם לחברה הסובבת אותו מרצונו החופשי ומתוך אהבה: כך הוציא מכספו לבניית בית- כנסת בשכונתו ודאג לרווחת התושבים ברחוב הרצליה שבחיפה, מקום-מגוריו.

ביום י"ג בשבט תשל"ו (15.1.1976) נפל אריה בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, אם שנפטרה חמישה חודשים אחריו.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "סא"ל אריה היה קצין מוכשר ומסור להבטחת שלום המדינה ולשגשוגה. בתפקידיו בסיני מיזג שתי תכונות אשר היו נר לרגליו: דאגה לכל הדרוש ללוחמים ולשיפור כושרם ויכלתם להתמודד במשימות קשות, ומצד אחד - דאגה וטיפול בחייל כפרט. הוא היה סמל ומופת ליושר, למסירות ולאחריו, לפעמים גם מעבר למקובל". החייל ציון, ששירת תחת פיקודו של אריה, מספר: "אריה היה בעבורי מפקד מעולה וחבר טוב. הושפעתי ממנו רבות לטובה, הן מדרך עבודתו והן מאופן מחשבתו. שמחתי מאוד לעובד עמו ונהניתי מכל רגש במחיצתו". ומוסיף יוסי, אחד מפקודיו של אריה: "בעת מלחמת ההתשה ישב אריה עמי במשרד ודאג לא רק לכך שהעבודה תתנהל כראוי אלא גם לתנאי השירות שלי ולמצבי. בהיותי חייל בודד, עת שהו הורי בחוץ-לארץ, היה לי אריה לא רק מפקד אלא מעין אב שני. התמונה של אריה מסדר מיטה בשבילי במשרד, תישאר עמי כל חיי כאחת מהחויות הטובות שעברו עלי בשירותי הצבאי הסדיר".

אמו הנציחה את זכרו במנורת-זיכרון בבית-הכנסת הגדול שברחוב צפת בחיפה. אשתו ובנותיו הנציחו זכרו על לוח שיש באותו בית כנסת. כן הוקם עמוד על שמו בבית-הכנסת שבבית-שערים.